מניפסט דמוקרטי מקוצר

(אין אמל"ק. דמוקרטיה זה גם לקחת אחריות ולקרוא יותר מכותרות לפעמים)
השתתפתי היום בכנס אקדמי. הנושא לא חשוב. מה שחשוב הוא הערה, שאני שומעת בימים אלו כמעט בכל כנס מהסוג הזה, על המורכבות של הדמוקרטיה. בגדול, האמירה היא שההחלטות שצריך לקבל במאה ה21 הן מורכבות מאד. והציבור, מה לעשות, לא באמת יודע מה טוב בשבילו. אז צריך למצוא דרך "לתקן" את הדמוקרטיה ולהתאים אותה לצרכי הציבור.

זו היתה הערה אקדמית, היא היתה לחלוטין רלוונטית לנושא הדיון. היא לא נאמרה בהתנשאות או בזלזול אלא מתוך חשש אמיתי להשתלשלות עניינים תת-אופטימלית במקרה הטוב וקטסטרופה לא מבוטלת במקרה הסביר.

היא גם העמידה לי את השערות בעורף וגרמה לי לחשוף שיניים.

כי העניין הוא, שדמוקרטיה זה לא באמת מורכב. הרעיון הבסיסי הוא שכל אחד חופשי לקבל החלטות. לא החלטות "אופטימליות" אפילו לא כאלו שמשרתות באמת את האינטרס האישי שלו. רק החלטות שהוא או היא חושבים שמשרת את האינטרס שלהם. חשוב מאד מאד מאד לא לבלבל בין המטרות האלו משתי סיבות:
המוסרית: הערך האינטרינזי של חירות הפרט הוא ראשון במעלה וממנו נגזרות למעשה כל הזכויות והחירויות הספציפיות. אם אין חשיבות לחירות האדם, אין לאף "זכות" אחרת שלו בסיס מוסרי מוצק לקיומה. במשתמע, לכל אדם בוגר באשר הוא כזה יש זכות טבעית ומהותית לעצב את חייו כרצונו, לפי סדר העדיפויות שלו – מעוות ככל שיהיה ומבוסס על מידע לקוי ככל שיהיה.
והאופרטיבית: מסתבר שכשהחירות היא כזה ערך חשוב, רוב הפרטים בחברה נתונה לוקחים אחריות ומקבלים באמת את ההחלטות הטובות ביותר עבורם. בעוד שכשהיא איננה, אז הפרטים לא תמיד לוקחים אחריות (ויכולת קבלת ההחלטות שלהם נפגעת בהתאם) ומי שכן לוקח אחריות, לא באמת מסוגל לקבל החלטות מיטביות – לא לפי סדרי העדיפויות שלו וודאי לא לפי סדרי העדיפויות של כל פרט בחברה עליה הוא מופקד. זה פשוט לא אפשרי פיסית.

צ'רצ'יל שאמר שהההסבר הכי טוב נגד דמוקרטיה הוא שיחה של 5 דקות עם בוחר ממוצע. בכל זאת גם הודה שמחורבנת ככל שתהיה, השיטה הזו עליונה על האחרות. כנראה מהסיבה הזו. כי כל דרך אחרת לנהל את העניינים, עושה יותר נזק.

חוכמת ההמון איננה רק קלישאה. כשקהל עצום של אנשים נחשף לעובדות חיים מסוימות, בדרך כלל, הרוב יפיק מזה את המסקנות האופרטיביות הנכונות ביותר. לפעמים לוקח זמן לראות את זה שההמון צודק. לפעמים ההמון נחשף למספיק מידע מעוות מספיק זמן כדי לטעות. דוגמה טובה לכך היא המלחמה העיקשת שעדיין מנהלים חלקים נרחבים של הממסד הרפואי נגד שומן כשברור לכל מי שעיניו בראשו שהבעיה שלנו היא בכלל הסוכר.

אבל הציבור מתעדכן מהר יותר מהממסד, והכמות הגדלה של אנשים שמבינים שהפחמימות הן האויב מעידה על כך שהאסימון של ההמון יורד בסוף לנוכח עובדות החיים, גם כשהאליטה עדיין שבויה בקונספציה. אז זה יהיה מאד מסוכן אפילו למטרות הטובות של מתנגדי הדמוקרטיה לשים בידיים ריכוזיות את קבלת ההחלטות הקולקטיבית.

החדשות הטובות הן שנראה שזה נעשה קל יותר לציבור לעמוד על שלו. לפעמים זה עקוב מדם. לפעמים רק דיו נשפך. לפעמים הציבור עדיין עושה טעויות. אבל העניין של דמוקרטיה איננו שהיא חפה מטעויות אלא שהיא האמצעי לוודא שכל אחד עושה בעיקר את הטעויות שהוא בוחר לעשות ולא את אלו שנכפו אליו (ילדים הם החריג לעקרון הזה, הם צריכים לרכוש כלים לעשיית טעויות בסביבה בטוחה עד שהם בוגרים מספיק כדי לעשות את זה לבד).

דמוקרטיה לא נועדה להיות אמצעי ליצירת עולם מושלם כי ליצור עולם כזה זה לא אפשרי. כל פעם שניסו (מאו, סטלין, קסטרו, שושלת קים) זה נגמר בשעבוד ומוות של המונים. דמוקרטיה היא קודם כל הדרך לצמצם את הנזק משגיאות של אחרים. וזה כשלעצמו הישג שיש להתגאות בו.