או: הגיגים על פתרונות אפשריים
כדאי לקרוא קודם את הצגת הבעיה ברשומה הקודמת.
אני המורה המעצבנת. זו שמזכירה כל פעם מחדש שאני מצפה שיגיעו לשיעור שלי מוכנים ללמידה.
אני מפגינה אדישות למצוקה כשהם מדווחים ששכחו את הספרים והמחברות בבית ומבהירה שאני מצפה שיעשו את כל המטלות עם או בלי הציוד. זה לא כי לא אכפת לי. היה לי הרבה יותר קל למצוא להם פתרונות שיאפשרו להם למידה. כואב לי לראות את הבלבול על פניהם כשהם מבינים שזה שלהם והם לבד עם זה. אבל לעזור להם פותר רק את בעיית הטווח המיידי. אני מסרבת לפתור את הבעיה ברמה הזו, כי חשוב יותר שילמדו לקחת אחריות על הלימודים שלהם. חשוב לי שהם יחשבו שהם לבד בסיפור הזה – כי הם רגילים מדי להשען על אחרים בכל ביחד בחיים שלהם.
בשיעורים שלי, לא מסתובבים ולא יוצאים מהשיעור. לא, גם לא לשירותים. הסברתי להם כמה פעמים כבר, שאם הם חוששים שיצטרכו, אני מצפה שילכו לפני שמתחיל השיעור. ושילמדו להתאפק. כמות האנשים שמתו בגלל שלא הלכו לשירותים בשניה שרצו היא אפס. ההנחה שחייבים לטפל מיידית בכל חוסר נוחות היא הרסנית ליכולת הריכוז שלהם. תלמיד שחושב שהמצב כל כך דחוף שאין ברירה וחייבים ללכת, איננו רשאי לחזור. הטיול בכיתה מפריע לתלמידים אחרים. הוא מחויב המציאות ביציאה, לא בכניסה. ברור שיש תלמידים שבאמת ובתמים צריכים לצאת. אבל על כל אחד כזה יש עשרה שפשוט לא למדו להשאר.
אני יודעת שאני מסתבכת עם ההנחיות. אני מקפידה שהם ישבו מחוץ לכיתה במקום שבו אני יכולה עדיין לראות אותם. אבל חשוב שהם יבינו שאני רצינית לחלוטין כשאני אומרת להם שהנוכחות שלהם בכיתה היא זכות. זכות שהם צריכים להתאמץ לשמור עליה – גם במחיר של דקה מההפסקה שתבוזבז על הליכה לשירותים לפני הכניסה לשיעור.
מנגד, אני מרשה לשבת על השולחן. אני אפילו מעודדת את זה. רעיונית, ברור לי שהם זקוקים לדרך להמשיך להתריס נגד המערכת שהיא פחות הרסנית לשיעור. כל פעם מחדש כשנכנס מורה אחר לכיתה שלי ומתפלא על הישיבה העקומה, יש לי אחר כך עשר דקות של הקשבה מלאה. כי תחושת הניצחון שלהם כשאני מבהירה שזה מותר, התזכורת שהם "דופקים את השיטה", מעוררות ומפקסות יותר מריטלין. אופרטיבית, הישיבה על השולחן דורשת מהם להחזיק את הגוף בצורה מודעת יותר, שהכסא, בייחוד באופן שהם בדרך כלל שוכבים עליו, איננו דורש.
אני נותנת ובודקת שיעורי בית על בסיס קבוע. חשוב שהם יבינו שתהליך הלמידה נמשך כל הזמן ולא עוצר בשערי בית הספר. הבדיקה היא פומבית ולנוכח כולם. שיעורי הבית כמעט תמיד מכוונים להצגה בפני הכיתה, עדיף של חומר חדש ולא של חזרה. אני משתדלת לרתום את הרצון העצום בתשומת לב כדי להניע אותם לעבודה.
אני אדישה לחלוטין לתירוצים של "לא הספקתי" – זו לחלוטין הבעיה שלהם למצוא זמן. תלמידים שמספרים לי שאין להם עזרה בבית (מה שמובן מתמיד בצוק העיתים) ולכן לא הכינו מצגת, נשארים איתי בהפסקה כדי ללמוד איך להשתמש בכלי. לפעמים, רבע שעה של תשומת לב כזו מספיקה כדי להעיף תלמידה למחויבות אמיתית להצגה של פרוייקט, באיחור של חודש. לא אכפת לי שזה באיחור. אכפת לי שאכפת לה מספיק כדי לעשות את העבודה.
אני לא מתעקשת שיסיימו דפי עבודה. אתה לא עושה לי טובות כשאתה עובד. בדרך כלל, תלמיד שכרכם את פניו וסירב לקחת את הדף בטענה שקשה או ארוך מדי, יגש אלי בסוף השיעור ויבקש לקחת את העבודה הביתה.
אני מעירה על כתיב ועל כתב. איות נכון הוא כן חשוב גם הצורה שבה אנחנו מתעדים במחברת. בבלגן אנחנו לא נמצא שום דבר. אני מתייחסת למאמץ שמושקע בפרוייקט אבל גם לתוצאה הסופית. לתוצאות יש משמעות.
אני מזכירה לתלמידים שנעלבים מהצעות שיפור (הם תמיד נעלבים מהצעות שיפור. מבחינתם, עצם העובדה שהואילו להשתתף מזכה אותם באות הרמטכ"ל) שאנחנו בתהליך למידה וזה בסדר גמור שהם לא יודעים הכל – בשביל זה אנחנו כאן. כדי ללמוד. אני מתייחסת ברצינות להצהרות ואמירות גם כשהן לא נכונות לחלוטין ומציעה לילדים דרכים לבדוק את עצמם ואותי אם מה שאמרתי נשמע להם לא הגיוני והם מתעקשים לאחוז בטעויותיהם. אני מנרמלת את חווית הטעיה על ידי הקפדה להודות בטעויות של עצמי קבל עם וכיתה ומפנה תשומת לב לניסיונות לתיקון. לטעות זה בסדר. בלי לטעות לא לומדים.
אני משתדלת לחבר את הלימודים לכאן ועכשיו שלהם. אם אתם יכולים ללמוד מילים חדשות באנגלית ממשחק מחשב או תוכנית טלויזיה, אז אלו שיעורי הבית שלכם. אם המילים שהבאתם לכיתה הן גסות אני אתרגם לכם אותן לעברית ואסביר שאלו מילים שלא כדאי להשתמש בהן בשיחה מנומסת. התהליך לא יכול להיות רלוונטי עבורם אם הוא מצונזר. אין דעות שאינן מקובלות עלי בשיעור מולדת. אין תשובות שאינן מעניינות בשיעור מדעים. אם משהו נשמע לכם הגיוני או לא – לכו לעשות ניסוי ותחזרו אלי עם התוצאות.
אבל הרלוונטיות והעניין אינם העיקר. אני בעיקר מנסה לשדר את השינוי שאני רוצה שתהיה להם בגישה הכללית לבית הספר: אני רוצה שהם יפסיקו לראות את בית הספר כעונש ויתחילו לראות אותו כזכות היתר העצומה שהוא. הפתרון לבעיה *הזו* לא נעוץ בתקציב. הבעיה לא נובעת מהצפיפות. היא לא קשורה לחומר או לרלוונטיות שיש או אין לו. לא צריך בשבילה טכנולוגיה מסובכת. היא קשורה אך ורק לגישה שלנו. כשאנחנו נראה את הנוכחות שלהם בכיתה כפרס, ונתנהג בהתאם, הרבה פחות תלמידים יצביעו עם שתי אצבעות.