אודותי

אמא. מורה. חוקרת.
אוהבת אנשים, ילדים, חתולים וידע.
מחפשת פתרונות ורפואות, לא אבחנות ותגיות. תגיות שמים על מזוודות, לא על אנשים.
מנסה לראות את העולם באמת. בלי מסכות, בלי מסננות ובלי דעות קדומות.
לפעמים מצליחה.

הסיפור:

המורים שלי בבית הספר טענו כל הזמן שאני מבזבזת את הפוטנציאל שלי. הם ראו שאני מבינה. הם גם ידעו, וראו כאיום, את העובדה שהבנתי יותר מהר ויותר עמוק מהם. אז היה להם תמריץ לדפדף ולהקטין אותי. מבחינתם, הקופסאות שהשארתי ריקות במבחנים ובעבודות היו סימן לעצלנות ולבזבוז.

שוב ושוב הסבירו לי שאני צריכה לסמן מטרות ברורות ולהתוות מסלולים לינאריים להשגתן. שצריך להתחיל ולסיים מטלה לפני שעוברים למטלה הבאה. ושצריך תמיד לראות מראש את היעד ואיך מה שאני עושה מקדם אותי לכיוון הזה.

ניסיתי, באמת.

עשיתי מאמצים על-אנושיים להתחיל מהפינה הימנית העליונה של הדף. הכרחתי את עצמי לקרוא את המבוא לפני האפילוג. כשהצלחתי, אחזתי חזק ככל האפשר במושכות כדי שחלילה לא אמצא את עצמי, שוב, גולשת עמוק מדי לתוך החומר – שלא לבזבז את זמני ואת הפוטנציאל שלי על אזורי ידע משיקים שקרצו וקראו לי – אבל היו הרבה מעבר לגבולות הגזרה של הקופסאות שרק ההגדרה שלהן דרשה דם יזע ודמעות.

זה כל כך מתיש, ודורש כל כך הרבה אנרגיה, להפעיל את המוח שלי בקוים ישרים, שדי מוקדם הפסקתי להתחיל. עשיתי מה שדרשו ממני. עשיתי את זה כמיטב יכולתי. אבל זו היתה יכולת נכה, מוגבלת ועצובה. החלטתי שאני לא יכולה לבד ומצאתי לעצמי מקומות שבהם מישהו אחר מגדיר את היעדים. למדתי לראות מגבלות וגדרות ותקרות מזכוכית ומבטון. האשמתי את עצמי וראיתי את כל היתרונות שלי כחסרון אחד עצום. קראתי לעצמי בשמות הרבה יותר גרועים ממה שכל אחד אחר העיז והשתדלתי שאף אחד לא ישים לב כמה אני מזייפת ומזויפת.

כל הרע הזה שהצטבר לי בנשמה, נתן את אותותיו גם בגוף. המוח שלי היה קבור בענן כבד של ערפל. הכבדות הזו השתקפה גם בגוף שלי שהיה שמן מאד וכואב ועייף. צברתי אבחנות ותגיות שהסבירו את הכל: הפרעת קשב היפראקטיבית, פיברומיאלגיה.

פוטנציאל כמו שלי קשה מאד לבזבז לגמרי. אז השלמתי בקושי וחריקת שיניים, שני תארים אקדמיים, בהצטיינות. לימדתי קורסים וסדנאות. כתבתי מאמרים. מצאתי עבודה שחשבתי שתתן לי תחושה של ערך ושל משמעות. השלמתי עם זה שהיא בעצם חונקת את מה שנשאר מחדוות היצירה שלי – והכאבים רק הלכו והחריפו.

למזלי הגדול, היו לי בדרך כמה פניות קריטיות שעזרו לי לשנות את הכיוון הכללי שאני מתארת. מצאתי בן זוג שלמרות כל הפצעים של עצמו, נתן לי גב ומשענת – מספיק כדי להציל מה שנשאר מהביטחון העצמי שלי. שעזר לי למצוא עזרה ולהתחיל תהליך ארוך, שנמשך עד היום של גילוי והמצאה מחדש.

ילדתי שני ילדים מדהימים (להלן: יורש העצר והטוען לכתר). הרצון שלי להיות גרסה טובה יותר של עצמי העצים, כי האהבה שלי אליהם, הרצון שלי להיות מודל חיקוי טוב עבורם, היו חזקים יותר מהשנאה העצמית שטיפחתי.

שמתי לב שכשיש לי זמן וכוח לעשות את זה, אני מנקה את הבית במעגלים קונצרניים. אני מתחילה לסדר חדר אחד. לוקחת חפץ לאחר כדי לשים אותו במקום. במקום לחזור לסיים את המטלה המקורית, אני ממשיכה קצת במקום החדש ואז עוברת לשלישי. קשה נורא לתאר במילים את החוויה הזו כי המילים שלי הן ליניאריות ובתהליך הזה אין שום תכנון מראש. אבל השורה התחתונה היא שהבית היה נקי יותר, מהר יותר, דווקא בלא-שיטה הזו שבה לא סיימתי בעצם אף מטלה עד שכולם פתאום בבת אחת הסתיימו. אני הייתי עייפה הרבה פחות כשנתתי לתהליך להתנהל ככה – מעצמו.

למרות שהקריאה הפכה לכמה שנים למאמץ סיזיפי, המשכתי ללמוד כי המוח שלי זקוק לידע כמו לחמצן וכל הניסיונות לעמעם את הצורך הזה בטלויזיה – נכשלו כשלון חרוץ.

בלי מטרה ברורה ויעד להשגה, לא הפרעתי לעצמי לספוג מידע בצורה שהמוח שלי ניסה להגיע אליו. לא ניסיתי למשמע את זה לקוים ישרים וקופסאות. לא היתה סיבה מיוחדת להמשיך או להפסיק לקרוא ספר או מאמר. לא היה קול קטן שנזף בי כשנטשתי משהו באמצע אחרי שהבנתי אותו, אז המידע זרם בלי הפרעה למערבולת – לכאורה חסרת משמעות – במוח שלי. המוח שלי הפך חלקים מהמידע לידע. התחלתי לעשות חיבורים וקישורים בין בריאות, תזונה, פסיכולוגיה, פילוסופיה, פוליטיקה וחברה. הידע הזה גלש לעבודה שלי (במודיעין פוליטי) ונתן לי מימדים ועומק ניתוחי שבאו בקלות ולא במאמץ.

למדתי, אני עדיין לומדת, לאכול נכון. ירדתי במשקל – ושמרתי על הירידה. פענחתי את הגורמים לעייפות ולכאבים והתחלתי להתמודד איתם אחד אחד. הבנתי שהכשל הוא לא שלי אלא בנקודם המפגש בין המציאות הביוכימית והתיאוריה התזונאית השלטת, שלא קשורה לגוף האדם בשום צורה. ירדתי במשקל ושמרתי על זה בצורה יציבה – בצורה שאפילו ניתוח להצרת הקיבה לא הצליח לעשות. מצאתי שיטות להעלאת האנרגיה ופתרונות יצירתיים לבעיות הריכוז. הפתרונות האלו לא הגיעו בבת אחת, אלא בטפטוף שהצטבר בסוף לשטף של הרגשה טובה חלקים גדולים יותר מהיום, השבוע והשנה.

אז אני לומדת להאמין לעצמי ובעצמי. אני לומדת לסמוך על ההקשרים והקפיצות שהמוח שלי עושה. לומדת לזהות את החוזקות שלי, את המקומות שבהם אני יכולה לתרום לאחרים ואפילו את המקומות שבהם אני מוכנה לשים גבולות לביקורת של אחרים.

את הבלוג הזה התחלתי כבר המון פעמים. הוא נתקע. הוא נתקע בתקופות שבהן היה פשוט קשה מדי לייצר וליצור. אבל הוא בעיקר נתקע בגלל שלא הצלחתי להכניס אותו לקופסה. כל פעם שאני מנסה לבחור דיספלינה ולהתמקד דווקא בה, האבל על כל האחרות שאני מוותרת אליהן חונק אותי. כל פעם שאני מנסה להגדיר יעד וכיוון ברורים, המעגלים במוח שלי נתקלים בקוים הישרים שאני מנסה לשרטט – וזה כואב ולא נעים.

במקום זה, החלטתי להתחיל מהאמצע. אני אנסה להיות נאמנה לתהליך הפנימי שלי. יש לי חשד שלמרות שביליתי שנים במחשבה שאני יחידת סגולה בחוסר ההתאמה שלי, אני בעצם לא לבד כאן במעגל. התהליך הזה הוא לא ליניארי ומן הסתם יקח זמן עד שאשלים את כל המבואות וההקדמות. אבל גם מהמעגלים יש לי מה ללמוד.

אני מאמינה שיהיו כאן הרבה רעיונות, שעשויים לעניין או לעזור להורים, למורים, ובעיקר, לאנשים שמנסים לדייק את החוויה האנושית שלהם. או בפחות פלצנות – לאנשים שרוצים לחיות חיים טובים משל עצמם ועבור עצמם ומחפשים כיוונים להתקדמות.

בכל המקרה, אני מקווה שיהיה כאן בית שיאפשר לי לשמר ולהבין את העולם הפנימי שלי, גם בלי שאמשיך לנסות לסדר אותו.

התחלנו.

פילוסופיה מדעית בגרוש וחצי:

המוח האנושי הוא מכונה מופלאה במורכבותה. חלקים עצומים מתוכנת ההפעלה שלנו נכתבים על ידי המשפחה, החברה והאנשים סביבנו רק אחרי שנולדנו. בתלוי בשפה שאיתה גדלנו, יש צלילים שלעולם נוכל או לא נוכל להשתמש בהם בגיל מאוחר יותר. (הסינים לא אומרים ר' כי לא למדו אותה בשלב שבו התוכנה איפשרה קלט של צלילים חדשים).

בדומה, החברה שבה אנחנו גדלים מייצרת מסננות שדרכן אנחנו מבינים את העולם שסביבנו: מה ראוי למאכל ומה לא (בצרפת אוכלים חלזונות ובתיאלנד כלבים). מתי ראוי להנשא (בתימן משיאים ילדות בגילאי בי"ס יסודי – למרות חוקים שאוסרים זאת). מתי נכון לומר את האמת ומתי ראוי לשקר. אפילו הבנת הזמן שלנו שונה לחלוטין (זה לא רק שיש מקומות שבהם מקובל לאחר ואחרים שבהם זוהי חריגה חברתית גסה, יש מקומות שבהם תפיסת הזמן איננה לינארית בכלל)

התהליך הזה של תכנות הוא חיוני עבורנו. בני אדם הם יצורים חברתיים. כדי שחברה תשגשג, המוחות של הפרטים בתוכה צריכים להתממשק אלו עם אלו במספיק נקודות המאפשרות הסכמה ותמיכה הדדית.

אבל התהליך הזה הוא תהליך פולשני ורחב היקף מאד מאד. הוא נעשה ללא בקרה, תכנון או אפילו מודעות. הוא כולל לכן גם הרבה מאד ניסיונות האחדה שלא רק שהם אינם הכרחיים, הם עלולים להיות הרסניים למערכות שאינן מותאמות לתוכנה. זה לא נעשה בזדון חלילה. הנחת היסוד של רובנו היא שמוח הוא מוח הוא מוח. מבחינתנו, התמונה הסובייקטיבית במוח שלנו היא שיקוף מדויק של המציאות האובייקטיבית המשותפת. אז אם כולנו שווים וכולנו חווים את אותה המצאות – כולנו יכולים להתנהל באותה הצורה בדיוק. ההבדל היחיד בביצועים נובע מהבדל במאמץ המושקע.

זה כמובן, לחלוטין לא נכון.

עופר לידסקי, יזם ישראלי ומורה בקורס שאני משתתפת בו, הזכיר לי אתמול, שהחיים הם לא תהליך של גילוי עצמי, אלא של המצאה עצמית. הוא אמר את זה במסגרת הרצאה על מנהיגות שבבסיסה מחדדת עובדה חיונית אחת: אנחנו חייבים להיות כנים ונאמנים לעצמנו כדי להיות.

לא. שתי האמירות האלו לא סותרות אחת את השניה כלל וכלל. הן משלימות זו את זו בצורה מופלאה.

חוויות החיים שלנו אחראיות רק לחלק מההבדל ביננו לבין חברים. החלק האחר הוא האופנים השונים שבהם המוח שלנו מתפקד. זו לא רק שאלה של מהירות או אינטליגנציה. החומרה שלנו מפענחת את העולם בצורה שונה לחלוטין. כשבן הזוג שלי קורא "סגול" למה שאני בעצם רואה כורוד – זו דוגמה קטנה אבל חזקה לכך, שברמה הכי אופרטיבית בעולם, אנחנו רואים את העולם אחרת. כדי להיות מסוגלים להמציא את עצמנו, אנחנו חייבים לעשות שימוש בכלי הפענוח הפנימיים שלנו.

במקרה שלי, התוכנה של המאה ה-20, שחילקה הכל לדיספלינות וקופסאות ומיינה אותנו, לא מתאימה לדרך שבה החומרה שלי עובדת. יכול להיות שאם הייתי לומדת להשתמש בחומרה נכון כילדה, הייתי יכולה לעשות את זה בצורה מודעת. אין לי מושג, אני לא מבינה במוח מספיק בכלל וברגע זה, אני יותר ממוקדת בתחומים אחרים – אולי אגיע גם לזה מתישהו.

כיוון שאני יותר ויותר מבינה שהמודעות והשליטה לא חיוניות לתפקוד התקין, זה פחות קריטי לי בשלב זה. אני משתדלת להזכיר לעצמי שהמוח שלי הולך למקומות מעניינים כשלא מפריעים לו. אני מוכנה לקבל את התוצרים של התהליך גם אם אני לא שולטת בו. הפסקתי לדחות על הסף רעיונות או רגשות.

חשוב מכך, אני משתדלת להיות מודעת לכך שיכול להיות שזה גם התהליך של הילדים שלי. אני עדיין מצפה שכששולחים אותם לשים את הנעליים במקום הם יגיעו בקו יחסית ישר לארון עם שתי הנעליים. אבל משתדלת לצמצם למינימום ההכרחי לשפיות וחיים לא-בדיר-חזירים את הקוים האלו.

זה קשה, להתגבר על התניה של שנים לחשוב שמדובר בעצלנות, עקשנות ודווקנות. אבל אני עושה מאמץ מודע ומכוון להבחין בין חוקים שנועדו לאפשר להם להתממשק בצורה תקינה עם הסביבה שלהם ואלו שמייצגים מאמץ – חסר תוחלת – להתאים אותם לתבנית. אני משתדלת שגם הם יהיו מודעים לשני הצדדים: חשוב לדעת להתמודד עם המציאות כפי שהיא. חשוב שהם ידעו שהם יכולים להתמודד עם קושי ואפילו עם מצוקה. אבל חשוב גם שהם ידעו לשרטט את הגבולות בין התאמות נדרשות לתוכנה וניסיונות לשבור את החומרה.

יש לנו מזל גדול, המאה ה-21 שברה הרבה מאד מהתבניות והמוסכמות שאפיינו את המאה ה-20. הם כנראה גדלים בעולם שבו לאנשים כמותם תהינה המון הזדמנויות להבריק, לתרום ולהתרם. (בהזדמנות אחרת, נדבר גם על תבניות שממש, אבל ממש, לא כדאי שישברו).