יום אדום

בערך 300, אולי אפילו 320 ימים בשנה, אני זוכרת ומבינה עמוק בפנים – שזה לא בכוונה. שהם ילדים, ולכן מנגנון הבקרה מראש פחות מפותח. שיש הפרעת קשב, שמחריפה עוד יותר את המצב. שהם אנשים קצרים ונחמדים שעושים כמיטב יכולתם ובאמת, רוב הדברים המרגיזים שהם עושים לא מכוונים להרגיז.

אני זוכרת שהתפקיד שלי הוא ללמד ולהכיל ולשים גבולות אפקטיביים. אני זוכרת שהחיים איתם הם איטרטיביים וככל שנחזור יותר על ההתנהלות הנכונה, התגובות הנכונות, הטונים הנכונים – כך הם יפנימו ויאמצו אותם. אני זוכרת שהכל לוקח זמן. במיוחד חינוך. זוכרת שאין ולא צריך להיות מושלם. שבלגן ולכלוך לא יהרגו אף אחד. שאני לא יכולה לרצות בשבילם, רק לייצר תמריצים נכונים כדי שכשהם יחליטו לרצות זה יהיה בכיוון הנכון. שאני צריכה להיות דוגמה לאיך שאני רוצה שהם.

היום היה אחד הימים האחרים.

לא משנה כמה חזרתי ושיננתי את כל המנטרות האלו שלמעלה. לא משנה כמה אני באמת ובתמים מאמינה בהן – הפתיל שלי היה קצר מדי. לא רציתי להסביר בפעם החמישית. תכלס, גם לא בראשונה. נשמתי עמוק כל כך שקיבלתי סחרחורת ועדיין נותרתי מרוגזת, מוסחת ועצבנית.

כמה תובנות שהגעתי עליהם מבעד למסך האדום: היה יום מרגיז. וזה בכלל בכלל לא היה באשמתם. אם כבר, הם התאמצו יותר מהרגיל לשים לב לעצמם. אבל אם אני לוקחת ללב כל חדירה למרחב, כל שניה נוספת שדברים לוקחים כשהם מנסים לעזור וכל רצון שלהם לעשות משהו שלא היה בתוכנית שלי – אז מי שמקלקל את מצב הרוח זה לא הם – זו לגמרי אני.

זה חשוב לי לפעם הבאה.

לזכור שיום טוב או ממש הפוך זה לא אנשים אחרים עושים לי. זה אני לעצמי. היו ימים שבהם הכל היה הפוך וכולם היו מגעילים בכוונה שלא יצאתי מהם כל כך חמוצה ומדוכדכת. תובנה קצת יותר מעודדת: הם לומדים ממני בימים הטובים. מספיק כדי לבוא להזכיר לי לנשום עמוק. מספיק כדי לומר לי בבגרות לא אפיינית בכלל, שאולי אם אנחנו מרגיזים כל כך אחד את השני, הם ילכו לשחק בחוץ, או שנהיה בחדרים אחרים, עד שיהיה לנו שוב נעים ביחד. מספיק כדי לחבק ולהגיד לי שאני מרגיזה נורא, אבל הם עדיין אוהבים אותי. הכי חשוב – מספיק כדי לא לאמץ בחזרה את מצב הרוח הסוער והלא מתפשר שלי אלא לנשום עמוק בעצמם ולומר שזה שלי, והם ממש לא חייבים להצטרף לגועל נפש.

#לגדלילדים-לאמהשחשבתיבכלל