יורש העצר ישב סוף סוף לכתוב את החיבור שביקשה המורה לאנגלית. הוא אפילו נהנה מזה. הוסיף בדיחות. עשה עבודה לא רעה בשביל כיתה ד'. תכלס, גם בשביל חלק מהסטודנטים שלימדתי באוניברסיטה.כמובן שהתפעלתי.
אמרתי לו כל הכבוד, חיזקתי את החוויה החיובית ובאופן כללי ליטפתי לו את האגו.
מה שרציתי לעשות: לנער אותו ולשאול תגיד גאון, אם אתה כזה מוצלח (והוא כזה מוצלח, באמת) בשביל מה היית צריך שעתיים של צרחות, בכי, רחמים עצמיים שקשה לך ואתה לא יכול והגשת כתבי אישום שכולם שונאים אותך וממררים לך את החיים אם ברבע שעה אתה גומר את זה ועוד משחק תוך כדי בפיצ'רים של הוורד????
האמהות הזו ממש מפריע לי לפולניות. והם אף פעם לא נותנים לשבת בחושך לבד!
נוט טו סלף: לקבוע עובדות בשטח (אין מסכים משום סוג עד שזה עשוי) ואז להתעלם לחלוטין מההפקה ההוליבודית קורעת הלב, מקצר משמעותית את הפרולוג לעבודה. אין טעם להבין את התסכול שלו. זה רק מעצים את שלי – ואת האמונה שלו שהמאמץ משתלם ובסוף יתנו לו להמשיך לנצנץ.
נוט טו סלף 2: זה לא רעיון טוב לחשוב שהמורים שלו יכולים לתמרץ אותו לעבודה. הם לא יכולים. אני לא יכולה. רק המסך (האסור) יכול. לא להסביר לו שכשהוא יהיה גדול זה יהיה לו חשוב (מחר זה בעוד המון זמן. "גדול" זה בעוד נצח). עדיף לחדד שברגע זה זה ישתלם. בכיתה ד', נינטנדו סוויץ הוא תמריץ הרבה יותר יעיל ממשכורת של היי טק.
נוט טו סלף 3 והחשוב מכולם: המטרה היא למצוא דרכים לעזור לו להניע את עצמו לפעולה. המטרה הזו יותר חשובה מהחיבור הנקודתי. היא יותר חשובה מעצם ההליכה לבית הספר. אם הוא היה מגיע למחקר הזה באופן טבעי ועצמאי הוא לא היה צריך ללכת לבית הספר בכלל. המטרה הזו היא גם הכי קשה להשגה. צריך להמשיך לנסות.
חיים בריאים
חירות, חינוך, בריאות, תזונה ופילוסופיה. מחשבות על מה שחשוב