או: הגיגים על פתרונות אפשריים כדאי לקרוא קודם את הצגת הבעיה ברשומה הקודמת. אני המורה המעצבנת. זו שמזכירה כל פעם מחדש שאני מצפה שיגיעו לשיעור שלי מוכנים ללמידה. אני מפגינה אדישות למצוקה כשהם מדווחים ששכחו את הספרים והמחברות בבית ומבהירה שאני מצפה שיעשו את כל המטלות עם או בלי הציוד. זה לא כי לא אכפת […]

או: תיאור הבעיה. אסור להוציא תלמיד מפריע מהכיתה. גם אם ההפרעות שלו מכוונות. גם אם הן חוזרות ונשנות. גם אם בגלל ילד אחד או שנים, הכיתה כולה כבר שנתיים לא למדה. מזהירים את המורות שאם חלילה יקרה משהו לפרח החממה העדין בזמן שבילה מחוץ לכתלי הכיתה, האחריות לכך עליהן ועל ראשן. אין הנחיה שמשקפת יותר

יורש העצר ישב סוף סוף לכתוב את החיבור שביקשה המורה לאנגלית. הוא אפילו נהנה מזה. הוסיף בדיחות. עשה עבודה לא רעה בשביל כיתה ד'. תכלס, גם בשביל חלק מהסטודנטים שלימדתי באוניברסיטה.כמובן שהתפעלתי. אמרתי לו כל הכבוד, חיזקתי את החוויה החיובית ובאופן כללי ליטפתי לו את האגו. מה שרציתי לעשות: לנער אותו ולשאול תגיד גאון, אם

בערך 300, אולי אפילו 320 ימים בשנה, אני זוכרת ומבינה עמוק בפנים – שזה לא בכוונה. שהם ילדים, ולכן מנגנון הבקרה מראש פחות מפותח. שיש הפרעת קשב, שמחריפה עוד יותר את המצב. שהם אנשים קצרים ונחמדים שעושים כמיטב יכולתם ובאמת, רוב הדברים המרגיזים שהם עושים לא מכוונים להרגיז. אני זוכרת שהתפקיד שלי הוא ללמד ולהכיל

מדברים הרבה על LONG COVID עייפות ושלל סימטופמים אחרים שנשארים גם אחרי שהנגיף עצמו מוגר. ומדברים על זה כעל תגלית השנה, אז הגיע הזמן לעשות קצת סדר. התופעות האלו, של עייפות, חוסר יכולת להתרכז, כאבים מפושטים בגוף ועוד שאר מרעין בישין הם לא סימפטומים ספציפיים לחולי / מחלימי קורונה. מתאוששי שפעת יספרו לכם את אותו

יש משהו חצוף בצורה יוצאת דופן בכיעורה בתלונות על החלוקה האוניברסלית של סיוע שמתכנן ראש הממשלה. מבקשת להזכיר לכל מי שחושב שהוא ממש מסכן, שיכול להיות שחוץ ממנו עוד אנשים צריכים עזרה, גם אם הם פחות קולניים בקשר לזה. מבקשת עוד יותר מכך להזכיר לכל מי שלא משלם עכשיו מיסים, ועוד יותר למי שלא שילם

(אין אמל"ק. דמוקרטיה זה גם לקחת אחריות ולקרוא יותר מכותרות לפעמים) השתתפתי היום בכנס אקדמי. הנושא לא חשוב. מה שחשוב הוא הערה, שאני שומעת בימים אלו כמעט בכל כנס מהסוג הזה, על המורכבות של הדמוקרטיה. בגדול, האמירה היא שההחלטות שצריך לקבל במאה ה21 הן מורכבות מאד. והציבור, מה לעשות, לא באמת יודע מה טוב בשבילו.

הכלל: פגיעה בחירותו של אדם היא עוול מוסרי שדורש הצדקות מוסריות מסדר גודל גבוה יחסית. לכל הפחות יש להפגין ערך גבוה שקיבלה החברה בנוסף להצדקה לפגיעה בפרט הספציפי (נגיד, כי הוא אשם בבעיה שיש לטפל בה). ככל שהצדקות אלו נמוכות או חסרות, כך גובר חוסר המוסריות של הפגיעה – גם אם המטרה המוצהרת שלה היא

אני אוהבת להיות אמא. אני חושבת שזה מצמיח ומחזק אותי כאשה. למרות הקשיים הגדולים, חוסר הביטחון האינסופי והידיעה הברורה שאני עושה טעויות הרות גורל שיצלקו את הילדים שלי לנצח – אני אוהבת את זה. זה האתגר הכי מדהים שאני יכולה לדמיין לעצמי. ואם התהליך הזה יעזור לילדים שלי להפוך למבוגרים מתפקדים ומאושרים אז מבחינתי –