או: תיאור הבעיה.
אסור להוציא תלמיד מפריע מהכיתה. גם אם ההפרעות שלו מכוונות. גם אם הן חוזרות ונשנות. גם אם בגלל ילד אחד או שנים, הכיתה כולה כבר שנתיים לא למדה. מזהירים את המורות שאם חלילה יקרה משהו לפרח החממה העדין בזמן שבילה מחוץ לכתלי הכיתה, האחריות לכך עליהן ועל ראשן.
אין הנחיה שמשקפת יותר את הדחי אליו התדרדרה המערכת כולה מזו (ואחדד שלא חסרות דוגמאות מזעזעות, גם אם פחות, לשפל הזה).
הנוכחות של תלמיד בכיתה היא הנתון. הלימודים שלו או של חבריו לכיתה הם משניים לחלוטין לתהליך. זה משהו שנחמד שיקרה, אבל ממש לא העיקר.
התלמידים שלי, בכיתה ד', שהם ילדים נבונים, מוכשרים ורגישים מאין כמוהם, הולכים לאיבוד בתוך המערכת הזו. מרוב שהיא רואה אותם, מכילה ומבינה אותם, היא מחרבת לחלוטין כל שמץ של הנעה עצמית ללמידה. אנחנו אומרים לתלמידים באלף דרכים, גדולות וקטנות, שהלימוד הוא משהו שאנחנו חייבים להם, לא משהו שכדאי להם בשביל עצמם.
ההורים שלהם מזכירים להם אלף פעמים לסדר את התיק. הספרים שלהם בכלל מוחזקים היום ב"לוקר" בבית הספר. הם עדיין מגיעים לרוב השיעורים שלהם ללא הציוד המתאים.
כששואלים אותם שאלה שהם לא יודעים עליה את התשובה, התגובה שלהם היא "מאיפה לי?". לפעמים, זה ממש מלווה בהאשמות שלא לימדו אותם.
כשמציגים בפניהם שאלה שהתשובה אליה היא טיפונת פחות מברורה מאליה – הם אוטומטית מודיעים שהם "לא מבינים" וזהו, התפקיד שלהם הסתיים. מבחינתם צריך עכשיו מישהו אחר לבוא ולתקן את המצב. הרעיון של מאמץ מנטלי מינימלי פשוט לא נוכח בחוויה שלהם.
כילדה עם הפרעת קשב לא מאובחנת, אני נלחמתי בשיניים בציפורניים כדי להתגייס להצליח לעמוד במטלות. לא תמיד הצלחתי. אבל היה ברור לי שזו הבעיה שלי ואני חייבת לנסות. התלמידים שלי, שרובם לא סובלים משום בעיה אורגנית, בורחים מהשיעור ברגע שלשניה אחת, מאיזושהי סיבה, הם לא לחלוטין מרותקים.
הם מצביעים בתנועת וי – עם שתי אצבעות במקום אחת. מתישהו אחרי שאני כבשתי את ספסל הלימודים זה נעשה קוד לפניה למורה שלא בענייני השיעור. ליתר דיוק – לבקשה לצאת מהשיעור – לשירותים, לטיול, "להתאוורר". מרגע שנכנסו לבית הספר הסבירו להם שעדיף שיצאו מרצון במקום להפריע.
פתרון נהדר נכון? הם יכולים מראש לבקש לצאת במקום להפריע. למורים אין בעיה לאפשר יציאה לצרכים גופניים או דידקטיים (בשונה מעונש, שהוא כאמור אסור). כולם נחמדים. כולם מרוצים.
או שלא.
המסר של התרגיל הזה, שהם הפנימו מצוין, הוא שאין שום סיבה להתאמץ. הם לא צריכים לאסוף את עצמם. הם לא צריכים לנסות להקשיב או להבין או למצוא עניין בנעשה בשיעור. אפילו לשבת בשקט בלי להפריע איננה דרישה. אם חלילה וחס רמת העניין שלהם נופלת לשניה, אם לרגע הם לא מרכז העניינים, הם יכולים, ברשות ובסמכות, פשוט לצאת מהכיתה.
התהליך הטבעי שכל ילד חייב לעבור, של רכישת היכולת לדחות סיפוקים, של הבנה והפנמה של הקשר בין עבודה קשה וסיפוק, פשוט לא קורה אצל מרבית התלמידים שלי. כתוצאה, הם לא רק משועממים כל הזמן, הם גם לגמרי בטוחים שזו אשמת מישהו אחר והבעיה של מישהו אחר.
יש להם מעט, אם בכלל, תחומי עניין שבהם הם משקיעים אנרגיה ומאמץ (חוץ מפורטנייט ומיינקראפט). אפילו הטלויזיה (שיש ממנה בשפע, אפילו בין כתלי בית הספר למרבה הזוועה) היא כבר מאמץ גדול מדי.
הם נעשים אפתים. הם אדישים לנעשה סביבם וגרוע מכך – לעצמם. הם ילדים במדינה מערבית במאה ה-21. אין שום דאגות קיומיות אותנטיות שיניעו אותם לפעולה (אנחנו ממש מתאמצים שחלילה לא יראו את אלו שלנו) ואין שום תמריץ מותאם גיל שיפתח את הסקרנות שלהם.
בלי שום סיבה פיזיולוגית, רמות הקשב שלהם, כלי שהם פשוט לא משתמשים בו, מתאפסות. הם לא למדו להתרכז בשום דבר. הם לא מכירים שום דבר מספיק כדי לדעת אם הוא מעניין אותם.
המערכת כולה מופרעת.
אני יודעת שאוהבים להאשים את "מערכת החינוך" שהיא מכבה את הסקרנות וחדוות הלמידה של תלמידים. זה חוסר הבנה תהומי של הבעיה האמיתית. אני מכירה מורים מדהימים, יצירתיים, אמפתיים שמגישים לתלמידים שלהם בופה עשיר של ידע והזדמנויות למידה. אבל הרצון המינימלי לטעום איננו. הוא נקבר תחת תועפות של הנחות, הקלות ו"הכלה" של קשיים.
תלמידים היום מאד מודעים ל"זכויות" שלהם. מותר להם לצאת מתי שהם רוצים (אחרת, כך הם גורסים, יגרם להם נזק פיסי בלתי הפיך). מגיעים להם סבלנות וכבוד (שהם אפילו לא מעלים בדעתם להביע כלפי אחרים). בית הספר נכפה עליהם וזו הבעיה של מי שמכריח אותם להיות שם אם הם מפריעים, מופרעים ושוקעים עמוק יותר ויותר לתחושות של חוסר ערך ומשמעות.
התלמידים האלו מנהלים זה עם זה שיחה ערה על תוכניות לאחר הצהריים באמצע השיעור, תוך התעלמות מוחלטת מהמורה שעומדת לפניהם. הם עושים את זה גם כשהם יושבים במרחק שלושה שולחנות אלו מאלו – שולחנות שמאויישים בתלמידים שמוצאים עצמם בעל כורחם חלק מהשיחה. הם מסתובבים בכיתה – לבקר חברים בשולחנות אחרים, לזרוק משהו לפח, לקחת משהו מהמדף – ללא רשות ולפחות לכאורה גם ללא מודעות להפרה הבוטה של כללי הנימוס הבסיסיים.
גם התלמידים שנענים עדיין לכללי הלמידה הבסיסיים. אלו שמצביעים וזוכרים להמתין לקבלת רשות הדיבור, נוהגים לעיתים מזומנות לעשות זאת במנותק לחלוטין מהשיעור המתנהל. אני שואלת שאלה ופותחת אותה לתגובות התלמידים. מתוך המצביעים יהיו תמיד לפחות שניים, בדרך כלל יותר, שגם אם המתינו בסבלנות רבה לקבלת זכות הדיבור, הם ינצלו אותה כדי לספר סיפור שלא קשור לשיעור או לנושאו בשום צורה. הם רוצים לחלוק, הם רוצים קהל. הם רעבים לתשומת לב. לא עבר להם בראש לרגע לקבל אותה על ידי השתלבות בשיעור. זה דורש הקשבה והתמקדות במשהו מחוץ לעצמם – משהו שלמיטב הבנתי הם כמעט ולא נדרשים לעשות, וודאי שלא בבית הספר.
השיא היום היה כשבשיעור אנגלית ביקשתי מתלמידים ללמד את חבריהם לכיתה מילה (אחת!!!) חדשה בשפה הזרה. בתגובה קיבלתי מתלמידה (אחת מהחביבות והמוצלחות בכיתה) הרצאה של עשר דקות, בעברית כמובן, על שיר שאביה למד כילד ועל התהליך הארוך והמפורט שבו הוא לימד אותה. בדחילו הצלחתי להוציא ממנה שבשיר יש מילה שאותה היא רצתה ללמד. היא לא זכרה להגיע לפואנטה הזו לבד. היא גם לא זכרה מה היא המילה כששאלתי אותה במפורש.
אין כאן בעיה של מסוגלות. גם לא באמת בעיה של רצון טוב. התלמידים שלי הם ילדים מקסימים. אינטליגנטים, חמים, פתוחים. הם ילדים מדהימים. אבל הם ילדים. הם זקוקים להכוונה ששתשמר ותטפח את חדוות הלמידה – החיונית כל כך לרווחתם ולהצלחתם בכל שלב בחייהם.
בבית הספר אנחנו עסוקים בהנמכת ציפיות. אין מבחנים. אין סרגל הצלחות ברור לתלמידים. התלמידים אינם חלק מעיצוב תהליך הלמידה והם צעירים מכדי להבין או להעריך את התרומה שלו לחייהם בעוד עשור או שניים. המצב הזה לא נוצר על ידי הצוות. אלו האילוצים שכופים המערכת וההורים הכלואים בה. על כולנו נכפית ההשתתפות בתהליך הלא-חינוכי ולכולנו מוכתבות מלמעלה הנחיות שאין בינן ולבין חינוך דבר. מה שנשאר הוא שיח "הזכויות" שמעכיר את האווירה והתעסקות ממוקדת נוכחות. אין בלתה.
אה ואנחנו גם עסוקים בשוויון ובהשוואות. מופרכים כמובן. שום ילד לא יקבל טיפה יותר או פחות מהאחר – גם אם הצרכים שלהם שונים בתכלית השינוי.
המערכת, שמרוכזת בשמירה על בטחונם ושלומם של התלמידים (בתנאים שהקורונה רק הפכה לפחות הגיוניים), בכפיית שוויון מדומה וסטנדרטים לא רלוונטיים, משאירה את הצוות בעמדת מגננה. אנחנו עסוקים בעיקר בלוודא שאנחנו לא מפירים את זכות התלמיד ל-שקר כלשהו שאיננו חינוך. המציאות הזו הופכת את מציאת ההנעה הפנימית שלהם להשתתפות עניינית במה שקורה בכיתה לכמעט בלתי אפשרית. זה לא משנה אם וכמה השיעור מעניין. גם אם הם פתחו את המחברת, הראש נשאר סגור הרמטית.
אנחנו מתייחסים לשיעור כאל גזירת גורל ששום התנהגות, גרועה ככל שתהיה לא פוטרת ממנה (רק הצורך לצאת לשירותים). אין לנו שום סיבה לצפות שהם יתייחסו אחרת לחוויה. אם עיקר השיעור זו הנוכחות בו, ברור כשמש שהם יעשו שמיניות באוויר כדי לא לעשות את זה.
מרתק, נגה. אין ספק שרצוי לדרוש מהתלמידים יותר. המערכת חוששת מזה, ועוסקת יותר מדי בנחמדות.
קשה לי לבוא למורים בטענות. יש לי תלמידים ש"מאיימים" עלי שהם יספרו לאמא שלהם על משהו שלא מוצא חן בעיניהם בכיתה. אני לא מתרגשת, אבל אני אורחת במערכת. הבעיה היא שכולנו, מורים והורים כאחד, מפחדים מדי מהילדים. אנחנו זוכרים (לא תמיד בצדק) כמה היה לנו קשה ורוצים להקל על הילדים. גרוע מכך, אנחנו מנחילים לילדים שיח זכויות מעוות לחלוטין (יש להם המון זכויות ואפס חובות) ואז חוששים לחרוג חלילה מהפרשנות העוד יותר מעוותת שהם מעניקים להסברים שלנו.
יש לי תלמידים שטוענים בחום ששלפוחית השתן שלהם תתפוצץ אם חלילה יאלצו להתאפק. הרעיון, שאם הם חרדים לגורלה של השלפוחית, כדאי שיקפידו ללכת לשירותים *לפני* השיעור פשוט לא עובר להם בראש. הם מבהירים לי שזו לחלוטין האחריות והבעיה שלי לשמור על הגוף *שלהם*.
הם לא ממציאים את זה. אנחנו באמת התרגלנו לחשוב (ולכן מתנהגים כאילו) שאנחנו אחראים להצלחה שלהם, לרווחה שלהם, לנוחות שלהם. זה כמובן נכון מאד ברמת העקרון – אבל לא ברמה הזו של הפרקטיקה. ברמת היום יום חשוב מאד שילדים יבינו שאף אחד לא חייב להם את ההרגשה הטובה. לא כי אני לא רוצה לעזור להם להגיע אליה – אלא כי אני לא יכולה. ככל שאני אעשה בשבילם יותר, כך תחושת המסוגלות שלהם תתערער, התלות שלהם בי תתחזק והיכולת שלהם להרגיש טוב תעלם.
זה לא רק עניין של להפוך את השיעור לטיילת בלתי נגמרת ואת הלמידה לבלתי אפשרית. זה באמת עניין של חיונך לחוסר מסוגלות שחייבים לעקור מהשורש. הם התרגלו לא לזוז בלי עזרה צמודה. אין שום סיבה להניח שזה "יעבור" להם (היה אמור לעבור איפשהו בגיל שנתיים, והם עדיין שם בכיתה ד'. אנחנו חייבים לתת להם הזדמנויות ללמוד שהם יכולים אחרת זו תהיה בעיה גם הרבה מאד שנים אחרי.