הכלל: פגיעה בחירותו של אדם היא עוול מוסרי שדורש הצדקות מוסריות מסדר גודל גבוה יחסית. לכל הפחות יש להפגין ערך גבוה שקיבלה החברה בנוסף להצדקה לפגיעה בפרט הספציפי (נגיד, כי הוא אשם בבעיה שיש לטפל בה).
ככל שהצדקות אלו נמוכות או חסרות, כך גובר חוסר המוסריות של הפגיעה – גם אם המטרה המוצהרת שלה היא מוסרית או מוצדקת כשלעצמה.
בהקשר זה, מדד מסכנות הוא לא מוסרי בצורה קיצוני. "לא מסכנים" אינם אשמים במסכנותם של ה"כן מסכנים" רק מכוח היותם "לא מסכנים". ככל שאין ל"לא מסכנים" אחריות למצבם של "מסכנים" וככל שאין לעיל ידם של "הלא מסכנים" לשנות את מצבם של "המסכנים", הפגיעה ב"לא מסכנים" רק בגלל שאינם מסכנים היא לא רק עוול מוסרי כנגד "לא מסכנים" היא עוול כנגד החברה כולה – הצפוי להשפיע לרעה גם על "מסכנים" שבשמם התחלנו את העוולות מלכתחילה.
והנמשל: גם אם יש ממש בטענות כי המשטרה נוהגת שלא כשורה באוכלוסיה האתיופית, גם אם יש ממש בדרישות הנכים לעזרה (שזו כשלעצמה סתירה פנימית כי עזרה אתה אמור לבקש ואף אחד לא באמת חייב לך אותה) ולמרות שאלימות נגד נשים היא עוול נוראי, זה לא מצדיק חסימה של כבישים, עם או בלי רשיון מהמשטרה. אין לזה הצדקה מוסרית: האנשים שלא מצליחים להגיע הביתה, לעבודה או סתם לפגישה (ככלל) לא אשמים במצב שנוצר ואין להם שום דרך אמיתית לשנות אותו בעצמם. זה לחלוטין לא פרודקטיבי, וודאי שלא לחברה ככלל: למרבית ההפגנות אין יעד מוגדר להשגה שאפשר למלא וגם כשיש, ההפגנות אינן אמצעי להשגת היעד. במקרה הטוב, הן אמצעי להפעלת לחץ מיד שניה או שלישית. במקרים בהם יש לכאורה מטרה מוגדרת, ההצדקה להענות לה זניחה, אם בכלל ובסופו של דבר מדובר בשוד ובכפייה, ולא בתהליך שכנוע לגיטימי. אז הערך לחברה הכללית מוטל מאד בספק.
חסימות הכבישים הן בריונות ותו לא. אפילו אם האנשים שחוסמים אותם הם ממש ממש מסכנים.