אני אוהבת להיות אמא. אני חושבת שזה מצמיח ומחזק אותי כאשה. למרות הקשיים הגדולים, חוסר הביטחון האינסופי והידיעה הברורה שאני עושה טעויות הרות גורל שיצלקו את הילדים שלי לנצח – אני אוהבת את זה. זה האתגר הכי מדהים שאני יכולה לדמיין לעצמי. ואם התהליך הזה יעזור לילדים שלי להפוך למבוגרים מתפקדים ומאושרים אז מבחינתי – זה יהיה הישג אנושי כביר. שווה את המאמץ ואת הלילות ללא שינה.
לכן אני מניקה. אני מנסה להכיל. אני מתווה גבולות אבל מתגמשת כשצריך. אני משתדלת להיות לא מושלמת כדי שהילדים שלי ילמדו שטוב מספיק הוא באמת טוב מספיק. אני מתאמצת להשתיק את הפולניה הקטנה בראש שלי שרוצה שכמו אצל סבתא שלי הילדים ילבשו תמיד לבן והם והבית יהיו ללא רבב. אני משתדלת להרגיש פחות אשמה בגין כל הטעויות והחסרונות והפגמים.
הכי אני משתדלת לא להרגיש אשמה בקשר לזה שאני רוצה לעשות דברים שהם לא לגדל ילדים. אני חושבת שלפחות חלק מהסיבה שצריך כפר שלם כדי לגדל ילד היא העובדה שאמא משתעממת ללא חברתם של בני גילה – בדיוק כמו מרבית הילדים, לפחות מגיל מסוים. הייתי רוצה להיות נמל המבטחים של ילדי אבל אני באמת ובתמים לא יכולה לעשות את זה בלי גירוי אינטלקטואלי אינטנסיבי מכיוונם של אנשים שחצו את המטר וחצי, עדיף לפני הרבה שנים.
במילים אחרות, מול הילדים והמשפחה, אני לא מתנצלת על זה שאני הולכת לעבודה. אני משתדלת לא לתת לזה הצדקות מעבר ל"כי ככה אני רוצה". זה לא שאין. זה שזה לא משנה. אלו החיים שלי וככה אני רוצה.
הצד השני של המטבע הוא שבעבודה, אני מסרבת להתנצל, לא על קיומם של הילדים וגם לא על כמות הזמן והמשאבים שהם צורכים ממני.
במרבית הארגונים בישראל היום ימדדו את הערך שלי לפי נוכחות ולא לפי הספק. השאלה היא לא "מה עשיתי במהלך היום" היא אפילו לא "כמה זמן לקח לי לעשות את זה". השאלה היא כמה זמן נכחתי פיסית בסביבה הכללית של המנהלים שלי. דווקא בעידן פוסט מודרני זה של זמינות 24/7, הנוכחות הפיסית שלי נעשתה חיונית גם בשעות לא הגיוניות בעליל, וודאי שלא לבעלות משפחה. אני צריכה להפגין את המחויבות שלי למעסיק קודם כל על ידי מתן עדיפות למקום העבודה על פני כל דבר אחר. על ידי הפגנת מחויבות טוטאלית.
אם אני רוצה לגדל ילדים (ואני אישית מאד רוצה), אם אני מפגינה עניין בתחביבים אחרים, אם יש לי סיבה להגיע הביתה בכלל (שלא לדבר על לפני רדת השמש) אז בעיני מעסיקים רבים אני נתפסת כחסרת נאמנות ולכן כחסרת ערך.
זה לא שאין דיבורים על "איזון עבודה-משפחה". הבעיה היא שהתרבות הארגונית בישראל (ואולי במקומות אחרים, רק על עצמי לדבר ידעתי) רואה את האיזון הזה בפריזמה היררכית שבה המשפחה זה משהו שבמקרה הטוב עושים בסוף השבוע. זה נכון אגב, לא רק לגבי נשים אלא גם לגבי גברים שהיו רוצים לראות את הילדים שלהם קצת יותר מפעם בשבוע.
אז גם כאן הפמיניזם שלי מכתיב נחישות שלא להתנצל על הבחירות שלי. אני יוצאת מעבודה בשלוש או בארבע כדי לאסוף את הילדים שלי מהמסגרת שלהם. אני לא "יוצאת מוקדם". זה לא "חצי יום". אני מודיעה בריש גלי שאני הולכת למקום אחר ומבהירה בלי להתבייש שיש עוד דברים בחיים שלי חוץ מהנוכחות במשרד. גיליתי שכשעושים את זה בנחישות מספיק פעמים זה לא רק מוציא את העוקץ מדבריהם של מי שאין בחייהם הרבה משמעות מחוץ לעבודה, זה גם לפעמים ממש סותם להם את הפה. יש לי מחויבות להצלחת המעסיק שלי ואני לוקחת אחריות על המשימות שלי. הן מושלמות בגבולות הזמן שעליו משלמים לי. גם בעבודה, אני לומדת לחיות בשלום עם המגבלות וחוסר המושלמות שלי. גם לי וגם למעסיק שלי זה יותר בריא.
בזמן האחרון אני מתחילה להבין שכל העניין הזה של ללכת לעבודה הוא לא בהכרח הדבר הכי יעיל מבחינתי – אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר.
אני לא רוצה להצליח "בעולם של גברים" וגם לא להתחרות בהם במגרש שלהם. אני מגדירה מגרש חדש. מגרש שבו יש מקום בשבילי כמו שאני. עם הפגמים, הכשלונות, האילוצים, שכוללים את העובדה שכיצור אנושי אני זקוקה לשינה יותר משאני זקוקה לכלים שטופים או עוד דוגמה להוכחת טיעון במסמך שעליו אני עובדת. זו כבר ממש קלישאה לומר שהפמיניסטיות הגדולות של העבר עבדו עלינו. שאי אפשר לעשות הכל. שצריך לוותר על משהו ושמישהו תמיד ישלם את מחיר הבחירות שלי. אבל חלק מהסיבה שזה נכון הם התשתית והמדדים.
אני לא מוכנה להיות קורבן של הנסיבות הללו. אני לא רוצה שהילדים שלי יראו את עצמם ככאלו. אז אני עובדת מאד קשה לשכנע את עצמי שאני לא חייבת לציית לחוקי המשחק הקיימים.
אני אשה שלמה. לא מושלמת. אני בת אנוש, לא אידאל.
זו האמהות הפמיניסטית שלי.